כיצד למדתי מהו מבחן הסוכריה

אני עייפה. אין לי כוח לעשות כלום ואין לי חשק לעשות כלום.

החום הזה, הלחות המזוויעה הזו, הכול ביחד כאילו מושכים אותי כל הזמן החוצה מהמשרד.
יש ימים שאני אפילו לא פותחת את הדלת.
מתקשרת עם העולם במינונים נמוכים דרך הטאבלט – רק מה שחובה.

בראש מסתובבת לי מחשבה לכתוב ספר. השם של הספר התגבש, הרעיון ופסקאות שלמות ממנו נובעות מהחוויה וטסות לי בראש ואני לא מתיישבת לכתוב. לא מרשה לעצמי לקחת פסק זמן אמיתי שהכותרת שלו תהיה: כתיבה ספר.

מצד שני, גם בלי לקחת פסק זמן אמיתי שמוקדש לכתיבה אני בסוג של פסק זמן פשוט כי אין לי כוח ואנרגיה להתגבר על חוסר החשק וחוסר הרצון לעשות. אגב, חוסר הרצון לעשות נגע בכל תחום שאפשר לדמיין במעגלי החיים למעט לארגן נסיעה השבועית לבקר את אמא שלי.

בוקר שישי אחד הרגשתי שאני רוצה לעורר באמא שלי את חוויית הפיקניק. כשהיינו ילדים קטנים, היא הייתה אלופה בלהכין תיקים לפיקניק. אני ממש זוכרת את הצפייה שלי לרגע שנגיע ליער והיא תפתח את התיקים ונגלה איזה דברים טעימים היא הביאה הפעם. רציתי לתת לאמא שלי חוויית פיקניק, שתרגיש עוד קצת את הנכדים, שהם ירגישו אותה כל עוד אפשר. שאני ארגיש אותה על עוד אפשר.

ברור שלא יכולתי להוציא אותה מבית האבות, אז הבאתי את הפיקניק לאמא שלי. ישבנו בגינה של בית האבות (המקום באמת מקסים כך שלא היתה בכלל הרגשה של בית אבות אלא של טבע). פרשתי את הדברים שהבאתי ושאת הבחירה שלהם הניעה המחשבה: אמא אוהבת או לא אוהבת ? תתגעגע או לא תתגעגע (לטעם)…? והגשנו לאמא.

ואמא…אמא מתרוממת מהכסא ונעמדת. זזה שני סנטימטרים ונעמדת. לא מתיישבת, פשוט עומדת כפופה, כאילו לגב שלה אין עניין להחזיק אותה ישרה. כוס הקפה השחור החזק עם המעט חלב שלה נשארה מלאה. אני עוזרת לה להתיישב, משוחחת איתה, (אם בכלל אפשר לקרוא לזה שיחה) ובעיקר מנסה לעזור לה להתחבר לילדים – לנכדים.
אין לי מושג אם זה באמת עובד. לפעמים היא קצת מזהה, יודעת מי זה מי. לפעמים היא מזכירה שמות כאילו יש איים קטנים של זיכרון בים של שכחה ואז, גם בעיניים יש מבט שחודר עמוק ומעביר המון , המון לא מתומלל, המון לא מעובד, המון רגש שאין לו מילים והסברים.

החזרה מבית האבות סוחטת אותי. ההידרשות הזו לשלב את מה שאני עוברת מבחינה רגשית ואישית עם התפקוד השוטף של העסק מותירה אותי בלי אוויר לנשימה ובלי טיפת כוח.

קיבלתי עצה טובה: "אל תגידי שאין לך כוח ואין לך אנרגיה, תגידי שאת במנוחה. פשוט תשני את הטרמינולוגיה הפנימית". שיניתי. בכל פעם שראיתי את הילדה הפנימית שלי רוקעת ברגליים ושמעתי אותה מקטרת: "אין לי כוח, אין לי חשק" עניתי לה, אין שום בעיה, אנחנו במנוחה. רגליים למעלה ומנוחה.

לקח לי לפחות שבועיים שלושה לשנות את התכנות הפנימי הזה עד שהוטמעה בתוכי ההסכמה להיות ב"מנוחה" מעבודה אבל מסתבר שזה לא הספיק. מהמשרה של אמא לילדים קטנים אף אחד לא שיחרר אותי בינתיים.

בשבועיים האלה הדברים היחידים שהסכמתי לעשות מתוך רצון כנה היו:
1. לעבוד עם הלקוחות של התוכניות הארוכות שלנו
2. לדון ולפתח רעיונות לעסקים חדשים.

היפה בעניין היה שכל הרעיונות לעסקים החדשים לא עלו על מסלול ההמראה.
עם שותף פוטנציאלי אחד הרגשתי שזה פשוט לא זה: אין שם בשר שישביע את הרעב שלי לעניין. ביזמות אחרת, המכשולים התעוררו תודות לפחד / חשש של חלק מהשותפים לאבד משהו מהקיים וקושי לראות את היצירה והשפע בבנייה של החדש. לרעיון עסקי אחר יצא האוויר כי בדיוק שבועיים אחרי שהתחלנו להריץ את הפיתוח של הנישה והמוצר מישהו יצא עם זה לשוק – הוא פשוט הקדים אותנו בעשרים צעדים.

אני יכולה להמשיך למנות עוד ועוד יזמויות שהגיעו אל חיי דווקא בתקופה הזו של כביכול "רִיק" ולספר איך הן עדיין לא מתרוממות אבל הדבר האמיתי המשמעותי היחיד שקרה לי מכל הדברים האלה הוא שיכולתי לראות איך זרעים של היכרויות מהעבר, איך נושאים שחולפים לי מול העיניים נטמעים לי בתודעה, איך דווקא מתוך העומק של הלא נודע, צצים ועולים כמעט כל יום רעיונות והזדמנויות לעסקים חדשים ולי זה מרגיש כמו גירוי או מבחן: האם את יודעת לבחור את מה שמדויק לך ? האם את מסוגלת לשחרר את מה שלא נכון לך ?

המחשבה הזה זרקה אותי אחורנית לשנת 2004 אחרי שחזרתי מהודו בפעם השנייה.
חזרתי לארץ תקופה קצרה אחרי שקבלתי את ההודעה שסבתי האהובה נפטרה.
באחת הצעדות בין שני הכפרים "באגסו" ו"מקלוד גאנש" שליד דראמסלה הבנתי שהגעתי לעולם הזה כדי לעזור לאנשים לחיות טוב יותר ושעלי לחזור לארץ כדי לעשות את זה. היה לי ברור הנתיב. ידעתי למה אני חוזרת וחזרתי.

חודש אחרי שובי, התחלתי לכתוב את "ספר השמות הגדול" וזמן קצר אחר כך קיבלתי טלפון ממישהי שעשתה איתי קורס ויפאסנה. היא זכרה שהיה לי קייטרינג צמחוני והזמינה אותי לבוא לראות את המסעדה החדשה שהיא פותחת ביישוב בגליל העליון ולהסכים לשמוע הצעה עסקית שיש לה בשבילי. היא הצליחה להדביק אותי בהתלהבות שלה לגבי יופיו של המקום ולהביא אותי אליה, בהתחלה לביקור ואחר כך לעבוד. הסכמתי לבקשה שלי להיות השפית של המסעדה ועברתי לגור ביישוב הזה בחלק מימות השבוע.

לקח לי בדיוק שלושה חודשים להבין באופן סופי וחד משמעי שהצעת העבודה הזו הייתה מבחן.
שמו לי בדרך – שהייתה כביכול כל כך ברורה ומובנת – סוכריה עטופה בצלופן מנצנץ ומרשרש וחיכו לראות אם ארים אותה או אבחר להשאיר אותה בדרך ולהיצמד אל ההבנה והבחירה המוקדמת שלי, זו שעשיתי ליד דראמסלה ושתודות לה שבתי לארץ. בשלב הזה אתם כבר יודעים שלא עמדתי בפיתוי, שהתכופפתי, הרמתי את הסוכרייה ועזבתי בלי לתת את הדעת את הנתיב שהייתי אמורה לצעוד בו (מבחירה מוקדמת).

הימים של אחרי ההודעה על העזיבה שלי את המסעדה ועד לעזיבה הסופית היו ימים מקסימים. בכלל, התקופה הזו שם הייתה מדהימה: הכרתי אנשים אוהבים, נפתחתי אל עולמות חדשים והבשלתי אל השלב הבא. התקופה ההיא ציידה אותי ב"מבחן הסוכרייה".

אני ממש זוכרת את הרגע שבו התבהרה לי לראשונה התמונה של דרך חולית, צהבהבה וחמימה עליה מונחת באמצע שומקום סוכרייה עטופה בצלופן. קרני השמש האירו את הצלופן ונשברו ממנו בנצנוצים מרצדים. הדרך הייתה כמובן נתיב החיים שלי, הסוכרייה הייתה הצעת העבודה במסעדה והצלופן היה חיים בנוף עוצר נשימה והמבחן היה הבחירה: האם הסוכרייה הזו בריאה לי או שהיא רק "לכאורה" – עטופה בעטיפה מפתה ומגרה אבל שגויה מבפנים.

אני יזמית. היזמות בנשמתי. אני רואה את הפוטנציאל של הדברים עוד לפני שהם קורמים עור וגידים. אני מתרגשת מיזמות ומבחינתי, להיות בחלק היזמי של כל פרויקט מזרים לי הכי הרבה אנדרנלין והפעם, עם כל הרעיונות העסקיים שהגיעו, משהו לא מתרגש וגואה ועולה על גדותיו. משהו בי מאופק יותר, רגוע יותר, מסויג יותר. כאילו זה עדיין לא הדבר הנכון, זה עדיין לא הרגע הנכון, זה עדיין פשוט לא זה. נתתי להרגשה להוביל את הבחירה ולא קידמתי את מה שלא ריגש אותי או לא הרגיש לי נכון.

בתוך כל הבליל הזה של "מה הלאה", "מה אני רוצה לעשות",
התחילה לצמוח הבנה קטנה שעלתה וצמחה ותפסה נתח גדול אצלי בתודעה:
חסרה לי מטרה, אחת משמעותית באמת.

בפעם הראשונה גיליתי ש "לעשות כסף" זו לא מטרה שמזינה אותי לאורך זמן
(למרות שהיא בהחלט דואגת שיהיה לי מה לאכול )

על גילוי המטרה החדשה ותחילתו של סוף החיפוש בפוסט הבא

<< לפוסט הקודם: להיכנס למיטה, להדליק את המזגן ולמשוך… 

<< לפוסט לפניו: על מה היא חושבת